זו לא פעם ראשונה שאנחנו מגיעים לחניה שמצאנו על המפה בדרך לאן שהוא ופשוט מתאהבים. כמו באהבה, אין לזה חוקים, בדרך כלל זה לא קורה עם המקומות היפים והתיירותיים אלא במקומות רנדומלים ו”רגילים”. זו יכולה להיות חניה בסופר, או חניון בקצה כפר נידח או כמו היום בעיר FERLACH העיר הכי דרומית באוסטריה. פרלך מתגאה באורנים שלה, ייצור מתכת וכלי נשק שאת שלושתם אפשר לראות על הסמל שלה. אין לה איזו אטרקציה תיירותית וקראנו שאין מה לעשות כאן אבל משהו בצבעוניות של המקום, החוויות עד עכשיו והוייב הכללי של המקום גורמים לנו להישאר פה עוד.
סתם יום בקרוואן
הגענו לכאן אחר הצהריים אתמול, אחרי יום עמוס. בבוקר עבדנו ובצוהריים נסענו למוסך- היינו צריכים לתקן את המראה הימנית ששברתי בזינוק בעליה לא מוצלח, ואת המקרר שהפסיק לקרר על גז. אחר כך הייתה נסיעה קצרה לסופר, אני הלכתי לקנות ורון בינתיים עבד, ואז התכנון היה להגיע לפרלך כי הייתה שם חניה ב- park4night שהיה שיש בה את מה שאנחנו צריכים (מים, חשמל ומקום לריקון שירותים).
היתרון הראשון בפרלך הוא כמובן חניית הקרוואנים הקרובה למרכז העיר. החניה עולה 8 יורו ליום ובשביל חשמל ל-8 שעות מכניסים יורו אחד למכונה, לא הכי זול אבל גם לא יקר. ובגלל שאנחנו עובדים הרבה לאחרונה אנחנו צריכים מקור חשמל קרוב שנוכל להטעין את המחשבים. החנייה נמצאת ממש על גדת הנהר שעובר לאורך העיירה ומהצד השני יש גינה מקסימה עם מגרש טניס, משחקים לילדים, פסלים ובית קפה חמוד שמזכיר את קפולסקי משנות ה- 80. שם אכלנו עוגת שכבות עם גבינה ותותים וקצפת. אבל בגלל שאני חמדנית אכלתי את העוגה לפני שהספקתי לצלם.. אחר כך ידעתי שתכאב לי הבטן מכל הגבינה והסוכר אבל לאכול נוסטלגיה זה לפעמים משתלם😊
אחרי העוגה, היה לי שוגר ראש שהיה צריך לפרק אותו בפעילות, בונדי וקסם קפצו על ההזדמנות והלכנו להסתובב על השביל שליד גדת הנהר. יצאנו מבית הקפה, הסתובבנו בעיר, וילדה קטנה ובלונדינית שאלה אותי איך קוראים לכלב? כל כך התרגשתי מזה שמישהו בכלל פנה אליי וזה שזיהיתי את המשפט בגרמנית, שנהיה לי בלאקאאוט . אז מילמלתי משהו חצי בעברית וחצי בגרמנית, שקוראים לה קסם – מאגי בגרמנית, והלכתי משם עם חיוך מטופש על הפנים. כמובן שהמשך השיחה בראש שלי היה בגרמנית “רהוטה” וגם יצאתי בו יותר מנומסת כי שאלתי את הילדה חזרה מה שמה אבל עד שלא אשתפר בגרמנית השיחות האלה יתרחשו רק עם עצמי.. משם עברנו את הגשר וירדנו מטה לגדת הנהר...
מתחת לגשר שני חתיכים ציירו גרפיטי על הקיר, וכבר הייתי במוד של דיבורים אז שאלתי אם אפשר לצלם אותם, בעיניי רוחי יצאו לי תמונות אינסטגרמיות מדהימות עם פרופיל מגניב ויד עם ספריי שמציירת על הקיר אבל בתכלס התביישתי לצלם מקרוב אז סתם נכחתי שם ושאלתי קצת שאלות.. מסתבר שהעירייה מספקת אזורים שבהם אפשר לעשות גרפיטי, אז השניים האלה כשיש להם זמן וחשק מגיעים עם ציוד רציני של צבעי ספריי ,בירה ומוזיקת רגאיי ועושים אמנות.בונדי וקסם השתעממו אז נפרדנו בחיוכים נבוכים והמשכנו הלאה.
בדרך, לאורך הנהר גילינו הרבה דמויות צבעוניות מצוירות. וגם התושבים נראים מגניבים כאלו, צעירים יותר ממה שראינו עד כה. גם אני וגם רון מאוד אוהבים את אוסטריה וגרמניה אבל רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם מאוד מקצועיים, אין סחבקיות, אנחנו מרגישים לפעמים כאילו הם דמויות עם קווים ישרים מאוד. משהו בפרלך, קצת שונה, אולי כי יותר קרובים כאן לסלובניה. רואים יותר אנשים צעירים, הוייב פחות פורמלי יש אווירה של קאז’ואל כאן.
האמת, זו לא הפעם הראשונה שאני מתאהבת בעיירת גבול. כמעט כל פעם שאנחנו נמצאים באזורי גבול בין מדינות, העיר העיירה או הכפר שאנחנו נמצאים בהם נעימים לי. אולי זה קשור למיקס הזה, שזה לא כאן ולא ממש שם- ואני מרגישה בבית במקומות כאלו.
עוד יום והפתעותיו
למחרת רון קם בבוקר כהרגלו לרוץ, והשאיר לי במיטה מגש עם תה וטלפון כדי שכשאפתח את העיניים יהיה לי מה לשתות.. אני מתה על אקט האהבה הזה, אני מרגישה כמו מלכה וזה רגע של אושר לפתוח איתו את היום.. כשאני מתעוררת המוח שלי הכי שארפ ויצירתי אז אם יש לי רעיון, בדרך כלל אכתוב אותו בפתקים בטלפון או בקבוצת “אני” בווטצאפ, או שאני אדבר עם אחותי או חברות, אבל היום לא עשיתי אף אחד מהדברים האלו, סתם התבטלתי. כשרון חוזר אני נזכרת שהכלבים צריכים גם להשתחרר אז אני מגרדת את עצמי מהמיטה ויוצאת לעשות להם סיבוב.
הפעם חציתי את הגשר והלכתי לכיוון השני, אחרי 2 דקות הליכה אני רואה חבורה של אנשים ומשהו שנראה כמו חנות יד שניה. ייאאייי איך אני אוהבת וכמה זמן כבר לא קניתי ביד שניה.. אז אני ניגשת אליהם ושואלת מה זה? אחד מהחברה מספר לי שזו חנות יד שניה אבל יש להם גם בר שמגישים בו אוכל שנזרק מהסופר כי הוא לקראת סוף תוקפו. וואו, אני ממש שמחה למצוא מקומות כאלו. זה היה נראה שהיו שם הרבה אנשים והרבה עבודה אז שאלתי אם הם צריכים עזרה? ולשמחתי הרבה הם אמרו שהם ישמחו לעוד זוג ידיים. הודעתי להם שאחזור בהמשך היום, אבל קודם כל צריך לתת לקסם ובונדי טיול מכובד של בוקר. פנינו קצת ימינה מהנהר לתוך יער נעים והסתובבנו בו קצת.
כשחזרתי, הודעתי לרון שאני הולכת סוף סוף להתחכך קצת עם אנשים. זה משהו שכשנודדים לא קורה הרבה. בניגוד לחיים במקום מוכר שתמיד אפשר לרדת לרחוב והעביר כמה מילים עם שכנים, הדבר הזה נעלם לחלוטין מחיינו וזה משהו שאני מתגעגעת אליו וחסר לי. כשהגעתי לשם שאלו אותי כמה טובה הגרמנית שלי? הצלחתי למלמל שאני רק לומדת והיא הסבירה שהאנגלית של רוב המתנדבים לא ממש טובה, אבל זה היה ברור לי שנסתדר.
התפקיד שלי היה לנקות מדפים ולתלות שמלות למידות גדולות. תוך כדי תרגלתי קצת מילים מהלקסיקון הגרמני שלי כמו הנגן- שזה לתלות וקליינה קליידר -שמלות קטנות. כששאלתי את החברה שלי לעבודת התליה באזור הג’אקטים כמה הבגדים כאן עולים, היא אמרה שמי שלוקח בגדים או כל מוצר אחר משלם כראות עיניו. הכסף מכסה את השכירות והחשבונות.. זה פשוט מקסים בעיניי. איזה מזל שנתקלתי במקום הזה.
אחרי כשעה של תליית בגדים מגניבים במצב מעולה והתפעלות מהמגוון הגדול של מידות (בעיקר השפע למידות גדולות), עברה אחת המתנדבות וקראה לכולם לבוא לאכול.. לא הייתי רעבה וגם המחסום השפה לפעמים מתיש מנטלית, אז ויתרתי על התמודדות עם זה הפעם, אבל לא לפני שצילמתי כמה מהבנות שאחראיות למיזם המקסים הזה בפרלך .
היום שבת, אז שאר היום מוקדש לכלום מבורך כי הולך לרדת גשם לפי התחזית. בראשון התכנון הוא לעבוד ולטייל קצת בסביבה, אבל אני כבר מחכה ליום שני שנקפוץ לשם ונוכל לקנות כמה דברים לקרוואן וכמה חולצות ששמתי עליהן עין.
אז עד כאן, סיפור על סתם נקודה על המפה שעשתה לי וואו..
מעיין.
Comments